איש הפלאפל רוכן קדימה 'מה בשבילך אדון' הוא עושה קול של פקיד-מס-הכנסה,
ואני אומר: 'שים, שים'
'מה שים ,שים' אומר לי איש הפלאפל, 'עגבניות רוצה'? אני מהנהן.
'חומוס?' הנהון.
'טחינה? 'הנהון'
'חמוצים, כרוב כבוש?'
'כן', אני כמעט לוחש, 'שים מה שיש'

שלושה חודשים, אצל יעל דן, היה זאביק איש המיסתורין.
ושלושה חודשים אף אחד לא ידע שזה הוא, עם הקול הנמוך
והלא אמיתי.

כמו גרגר של חול בעין
שאמנם מפריע לתנועה
אבל עוזר לגלגל את הזמן תוך
תחושתו.

[גם] אני מגיע לכאן, מדי פעם, לבדוק אולי כתבתי משהו. אולי הרף עין של מחשבה הצליחה בכל זאת להתחמק ומצאה את הדרך עד הנה; אולי פסיק זע מפה לשם ושינה איזו משמעות. אולי לטובה.
והאכזבה שכלום לא השתנה ואף מילה לא אבדה את עצמה לדעת, אף מילה לא שכבה על אף גדר אף על פי שגדרות דווקא יש כאן לא מעט. נוחות אפילו.

את יכולה להתלבש.
השנה הבאה בבקשה

בסיבוב הבא השמיים לא ייפלו
והמשקאות עליי-

איש הדוכן רוכן שוב קדימה, מחזיר לנו שטר, 'אני חסיד' הוא אומר בעברית תקנית,
'שבת שלום'

יש לי שניות חמדה ציוריות שאפשר פשוט להעלם בהן
ויש דקות עד כאב

ומייד מתחילה תכונה שלמה של התארגנות מסביב וגלילי נוף ענקיים נאספים אל תוך
קופסאות פלסטיק קשיח וטפיחות שכם ונקישות נעלי עקב
ואני אומר, הפעם כנראה רק לעצמי, 'איזה צוות, איזה צוות'.

הפעם שיני הבינה נעקרו על רקע שיר הפרטיזנים. זה לא לקח יותר מזה.
ואני הרגשתי כאילו אני נכון למשימה. כל משימה.