אבא שלי ואני נקלעים לפתח-תקווה.
הוא עושה לכאן את כל הדרך מהכביש הישן כדי להבין איפה הוא נמצא.
זה לוקח לו שעתיים.
בערך כמו פעם.
אבל עכשיו, כך הוא טוען, הוא מבין איפה הוא ביחס למה שהיה אז.
בכל מקרה, הוא מזמין אותי לפלאפל ברחוב שמסתבר שהוא הראשי של פתח-תקווה.
איש הפלאפל רוכן קדימה 'מה בשבילך אדון' הוא עושה קול של פקיד-מס-הכנסה,
ואני אומר: 'שים, שים'
'מה שים ,שים' אומר לי איש הפלאפל, 'עגבניות רוצה'? אני מהנהן.
'חומוס?' הנהון.
'טחינה? 'הנהון'
'חמוצים, כרוב כבוש?'
'כן', אני כמעט לוחש, 'שים מה שיש' אני מרגיש איך שאני הולך ונעשה קטן עד שאיש הפלאפל תוקע בקול תרועה:
'אז תגיד קומפלט, למה אתה הולך סחור סחור, תגיד קומפלט, אתה מזעזע לי כאן את כל המערכת'
ואני מתעורר, כמעט מוחא לו כפיים על ההצגה וחושב כמה פעמים הוא עשה את הנאמבר הזה שלו היום.
ולמי.
אבא שלי בינתיים כבר כמעט סיים את החצי-מנה שהפקיד השני נתן לו.
ואני שם לב:
חצי מנה ורק עם כדורים- כמו ילד קטן.
אבא שומר על איזו דיאטה שברורה רק לו. הוא אוכל מעט. אבל מהר, כי הוא רעב.
אתה רואה, כאן? הוא מצביע עם הפיתה לכיוון הרחוב.
'כמו אצלנו . בית הכנסת הגדול ליד גן טיול.
זה אותו מודל.
כאן כל אחד קיבל חלקה ואחר כך הילדים שלו מכרו את זה. תראה מה נהיה מכל זה.
גם לסבא הציעו חלקה בעין איילה או בצרופה'.
'נו, אני שואל' אחרי שהוא הפסיק, וניגב את פיו, 'מה קרה עם זה?'
'הוא לא רצה להיות חקלאי, הוא לא ידע להיות חקלאי, הוא לא ידע מה לעשות עם כל זה, הוא חלם על משהו אחר. אז הוא ויתר על זה'
'אז במה הוא עבד' אני שואל ומבין שעד עכשיו בעצם לא ידעתי מה סבא שלי עשה
נתנו לו לשתול עצים וכל מני עבודות כאלה' משיב לי אבא שלי ומתחיל ללכת פתאום מהר.
ואני אומר: 'אז בסוף הוא כן עבד בחקלאות…'
הוא לא עבד בחקלאות' אבא שלי עוצר רגע ומביט לתוך עיניי. 'הוא עבד במה שיש'